<h1>סמ"ג עשין סימן רי"ב</h1>
<h2>דף נג.</h2>
מצות עשה לעשר כל הוולדות הנולדים לאדם בכל שנה בבקר ובצאן שנאמר בפרשת בחוקותי (ויקרא כ"ז ל"ב) וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהיה קדש לה'. ותניא בת"כ מניין למעשר בהמה בעמוד ועשר ר' יוסי הגלילי אומר והעברת פירוש ילפינן העברה העברה מבכור ור' עקיבא לומדו מעשר תעשר ורבי מאלה המצות האמור בסוף הפרשה. שנינו במסכת בכורות מעשר בהמה נוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין אבל לא במוקדשין, אף בקדשים קלים, ונוהג בבקר ובצאן ואין מתעשרין מזה על זה, בכבשים ובעיזים ומתעשרים מזה על זה, בחדש ובישן ואין מתעשרין מזה על זה, שהיה מן הדין ומה אם החדש והישן שאינם כלאים זה בזה אין מתעשרין מזה על זה, שנ' עשר תעשר שנה שנה בשני מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן, כבשים ועזים שהן כלאים זה עם זה אינו דין שאין מתעשרין זה על זה ת"ל בקר וצאן משמע כל צאן אחד. ואמר בגמרא נימא מתניתין דלא כר' עקיבא דתניא ר' עקיבא אומר יכול יעלה אדם מעשר בהמה מחוצה לארץ ויקריבנו ת"ל והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם ואת מעשרותיכם בשתי מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן ממקום שאין אתה מעלה מעשר דגן אי אתה מעלה מעשר בהמה ומתרץ אפילו תימא ר' עקיבא לא אמר ר' עקיבא אלא ליקרב אבל מודה הוא שהוא קדוש דיקא נמי דקא נסיב תלמודא והבאתם שמה ש"מ. ומפרש שם שעכשיו אין אנו מפרישין מעשר בהמה בזמן הזה שלא יבא לידי תקלה דגיזה ועבודה (ע"פ יראים סי' תכ"ד). או יאכלוהו תמים ונמצא בא לידי איסור כרת שהיא שחיטת קדשים בחוץ (ע"פ רמב"ם בכורות פ"ו ה"ב). ואמר בפרק האשה רבה (יבמות צ' ב') שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ולא תעשה פן יבא לידי עון גדול (ע"פ יראים שם). אבל ודאי אם עבר ועשה אף בזמן הזה הרי זה מעשר ונאכל במומו (ע"פ רמב"ם שם). ומקשינן שם אי הכי בכור נמי לא ליקדש בזמן הזה, אטו [בכור] בדידן תליא מילתא ברחם הוא קדוש, ואומר הכי קאמינא ליקני אזנייהו לגוים ולא ליקדוש מעיקרא כדי שלא יבא לידי תקלה ומתרץ אפשר כדרב יהודה דאמר מותר להטיל מום קודם שיצא לאויר העולם. מכאן אני מביא ראיה לפירוש רבינו יצחק (ג' ב' תד"ה דקא) שפירש בהלכות בכור (עשה רי"א דף רכ"ג ג' בד"ו [הו' בבכורות ג' א']) שהואיל ואין אנו בקיאין לעשות כרב יהודה מצוה להקנות אזנם לגוים שלא יבא לידי תקלה.
שנינו במסכת זבחים פרק איזהו מקומן (נ"ו ב') הבכור והמעשר והפסח קדשים קלים שחיטתן בכל מקום בעזרה ודמן טעון מתנה אחת ובלבד שיתן כנגד היסוד, שינה באכילתן הבכור נאכל לכהנים והמעשר לכל אדם ונאכלין בכל העיר בכל מאכל לשני ימים ולילה אחד, הפסח אינו נאכל אלא בלילה וכו'. בד"א במעשר תמים אבל במעשר בעל מום בין שנפל בו מום בין שהפרישו מתחילה במומו הרי זה נאכל בכל מקום (ע"פ רמב"ם בכורות פ"ו ה"ד). והכל חייבין במעשר בהמה כהנים לוים וישראלים (רמב"ם שם ה"ג).
<h2>דף נג:</h2>
תניא בת"כ (בחוקותי ספי"ב) מניין למעשר בהמה שאין מתעשר משנה על חבירתה ת"ל עשר תעשר וגו' שנה שנה בשני מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן. ואיזהו ר"ה שלהן כדתנן סתם משנה במסכת ר"ה בתחילתה באחד באלול ר"ה למעשר בהמה, לפיכך אם נולדו חמשה טלאים בכ"ט באלול וחמשה באחד בתשרי מצטרפין.
<h2>דף נד:</h2>
עוד שנינו שם מעשר בהמה מצטרף כמלא רגל בהמה רועה, פירוש כמו שהרועה מניח רגל בהמותיו לרוץ ולרעות, וכמה היא רגל בהמה רועה ששה עשר מיל, אם היו לו חמשה טלאים מכאן וחמשה טלאים מכאן מצטרפין.
<h2>דף נה:</h2>
שנינו, הלוקח טלאים שנולדו בשנה זו או שנתנו לו במתנה הרי הן פטורין מן המעשר עד שיולדו ברשותו, לפיכך השותפין שנשתתפו בבהמות והביא זה מאה טלאים וזה מאה טלאים וערבו אותם ונשתתפו בהן הרי המאתים פטורין מן המעשר שכל טלה מהם כמכור, וכן האחין שירשו טלאים מאביהן הרי הן פטורין מן המעשר, אבל הנולדים להם בשותפות לאחר מכאן מאלו הבהמות בין לשותפים בין לאחים חייבין במעשר (רמב"ם בכורות פ"ו ה"י). עוד שנינו שם (נ"ו ב') שאם חלקו האחין והשותפין אחר שנולדו להם הבהמות ברשותן וחזרו ונשתתפו הרי אלו פטורין מן המעשר כדאמר רבי יוחנן (נ"ז א') האחין שחלקו לקוחות הן וכן השותפין בשעה שחלקו נעשו לקוחין והלוקח פטור וכשחזרו ונשתתפו הרי נשתתפו בבהמות ועדיין לא ילדו להם ברשותם אחד שיתוף זה השני ואע"פ שחלקו גדיים כנגד גדיים וטלאים כנגד טלאים ועשרה כנגד עשרה הכל פטורין מן המעשר (ע"פ רמב"ם שם ועי' לח"מ) ואין אומר זהו חלקו המגיעו משעה ראשונה כרב נחמן ור' יוחנן (נ"ו ב'). ורבינו שלמה פירש בסוף פ"ק דחולין (כ"ה ב' ד"ה ופטורין וכו') שהאחין שחלקו ולבסוף נשתתפו פטורין מן המעשר כל ימי שותפותן כל הנולדים להם שנאמר יהיה לך ולא של שותפות ובבכורות פרק בתרא (נ"ו ב') מוקי לה במעשר בהמה אף על פי שנכתב בבכור אבל לא חלקו מעולם חייבין לעשר כל הטלאים הנולדים להם כל ימי שותפותם דאמרינן התם יכול אפילו קנו בתפוסת הבית ת"ל יהיה. א"ר יוסי אמר ר' יוחנן (נ"ו א'), הלוקח עשרה עוברין במעי אמן כולן נכנסין לדיר להתעשר שהרי ברשותו נולדו (רמב"ם שם הי"ב).
<h2>דף נז.</h2>
שנינו בפרק מעשר בהמה (בכורות נ"ז א') הכל נכנסין לדיר להתעשר אף נרבע ונעבד חוץ מכלאים וטריפה ויוצא דופן ומחוסר זמן ויתום, איזהו יתום כל שמתה אמו או שנשחטה בגמר הלידה שצריך שתחיה האם מעט אחר הלידה דבעינן עם אמו שהוא והאם יהיו בעולם שעה אחת (חולין ל"ח ב' ורש"י), יכול יהא עם אמו כל שבעה ת"ל תחת אמו כלומר (שנשאה) [שנשאר] חליפי אמו כך היא בת"כ (אמור פרשתא ח' ה"ד) והוא היתום שאנו דורשין שם והיה שבעת ימים תחת אמו פרט ליתום והטעם של כולן מפרש בגמרא.
<h2>דף נז:</h2>
עוד שנינו שם שלש גרנות למעשר בהמה בפרוס הפסח ובפרוס עצרת ובפרוס החג. ומפרש שם (נ"ח א') כדי שתהא בהמה מצויה לעולי רגלים דאע"ג דתנן עד שלא הגיע הגורן מותר למכור ולשחוט, ניחא ליה דליתעביד מצוה בממוניה והדר ליזבון וליכול, ואמאי קרי ליה גורן דטבלה כגורן פירוש משיגיע זמן אחד מהם אסור למכור ולשחוט עד שיעשר ואם שחט הרי זה מותר כדאיתא במשנה, מאי פרוס ר' יוסי בר' יהודה אומר אין פרוס פחות מחמשה עשר יום קודם החגים מאי משמע אמר רבי אבהו פרוסה פלגא פלגא דמאי פלגא דהלכות הפסח כדתניא שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום.
תניא בת"כ (בחוקותי ספי"ב) מניין למעשר בהמה שאין מתעשר משנה על חבירתה ת"ל עשר תעשר וגו' שנה שנה בשני מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן. ואיזהו ר"ה שלהן כדתנן סתם משנה במסכת ר"ה בתחילתה באחד באלול ר"ה למעשר בהמה, לפיכך אם נולדו חמשה טלאים בכ"ט באלול וחמשה באחד בתשרי מצטרפין.
<h2>דף נח:</h2>
כל בהמה שהיא ספק אם בת מעשר היא או אינה בת מעשר הרי היא פטורה מן המעשר (לשון רמב"ם בכורות פ"ו הט"ז) כדמסיק אביי בפ"ק דב"מ (ז' א') עשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק. ומדבר בספק שהיה לו שעת הכושר למעשר קודם שנולד הספק וכאותה דסוף בכורות (נ"ח ב') קפץ אחד מן המנויין לתוך הדיר כולן פטורים, שכל אחד ספק אם הוא המנוי והמנוי פטור (ע"פ רמב"ם שם פ"ח הי"ד) מאשר יעבור ולא שכבר עבר (נ"ט ב'). לפיכך טלאים שנתערב בהן יתום או לקוח וכיוצא בהן הרי אלו פטורין שכל אחד ספק הוא (המשך לשון רמב"ם שם פ"ו הט"ז).
שנינו שם מי שהיו לו עשרה טלאים והפריש אחד מעשר או היו לו מאה והפריש עשר אין אלו מעשר, אלא כיצד עושה כונס כל הטלאים או כל העגלים לדיר ועושה לו פתח קטן כדי שלא (יבאו) [יצאו] שנים כאחד, ומפרש בבריתא שמעמידין אימותיהן מבחוץ והן גועות כדי שישמעו הטלאים קולן ויצאו מן הדיר לקראתן שנאמר כל אשר יעבור תחת השבט שיעבור מעצמו ולא שיוציאנו בידו, וכשיצאו מן הדיר זה אחר זה מתחיל ומונה בשבט אחד שנים ושלש וארבעה וחמשה ששה שבעה שמונה תשעה והיוצא עשירי בין זכר בין נקבה בין תמים בין בעל מום סוקרו בסיקרא ואומר הרי זה מעשר, לא סקרו בסיקרא ולא מנאו בשבט או שמנאן רבוצין או עומדין הרי אלו מעשר הואיל ומנאן עשרה עשרה וקדש עשירי הרי זה מעשר (ע"פ רמב"ם בכורות פ"ז ה"א). ותניא בת"כ (בחוקותי פי"ג) אין לי שקידש אלא בזמן שקרא שמו עשירי מניין אפילו לא קרא שמו עשירי ת"ל העשירי מכל מקום.
שנינו שם קפץ אחד מן המעושרין לתוך הדיר כולן ירעו עד שיסתאבו ויאכלו במומן לבעליהם. אמר רבא (נ"ט ב') מנין הראוי למעשר פוטר אותם שכבר נמנו אע"פ שלא הפריש עליהן כמו שיתבאר דאמר קרא אשר יעבור תחת השבט ולא שכבר עבר מאי שכבר עבר אי דעישר עליהם צריכא למימר אלא לאו דאיפטרו להו במנין הראוי ש"מ, תניא כוותיה דרבא היו לו עשרה טלאים והכניסן לדיר ומנה חמשה ומת אחד מהן אם מן המנויין מת מונה ומשלים עליהם ואם משאינן מנויין מת המנויין פטורין מפני שהמנין הראוי למעשר פוטר ושאינן מנויין מצטרפין לגורן אחד. ואמר רבא (שם) היו לו חמשה עשר טלאים לא יאמר אברור עשרה ואכניסם לדיר ואטול מהן אחד והשאר פטורין אלא כונסן לדיר ומוציאן עשרה ונוטל אחד מהן והשאר מצטרפין לגורן אחר.
<h2>דף ס.</h2>
מניין שאם קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי ששלשתן מקודשין ת"ל העשירי יהיה קדש לרבות (תו"כ בחוקותי פי"ג). והיאך דינם מפורש במשנה התשיעי אינו קרב אלא נאכל במומו והעשירי מעשר והאחד עשר יקרב שלמים וטעון נסכים כשלמים ואינו עושה תמורה מפני שהוא עצמו כתמורה. בד"א בבעל הבהמות אבל בשליח אין מתקדש אלא עשירי בלבד כמו שאומר שם בסוף הפרק (ס"א א') דאמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי (ע"פ רמב"ם בכורות פ"ח ה"ב ע"ש). וממעט בת"כ שמיני ושתים עשרה מדין זה שאמרנו שהטעות מתקדש. שנינו במשנה קרא לתשיעי עשירי ולעשירי עשירי ולאחד עשר עשירי אין אחד עשר מקודש, זה הכלל כל שלא נעקר שם עשירי ממנו אין אחד עשר מקודש. ואפילו שתק כשיצא העשירי ואחר כך קרא לאחד עשר עשירי לא נתקדש כמו שאומר שם שהעשירי מעצמו נתקדש (ע"פ רמב"ם שם ה"ג).
